דלקת ריאות (פנאומוניה) היא מחלה זיהומית נפוצה ביות אולם עבור אוכלוסיות בסיכון כגון קשישים, או במקרים בהם האבחון במחלה מתעכב, המחלה הזו עלולה להפוך קטלנית. דלקת ריאות שאינה מטופלת כראוי עלולה להוביל במהירות לאלח דם ולקריסת מערכות. כאשר האבחון מתפספס או מתעכב שלא כסדרו, נשאלת השאלה הקשה: האם מדובר בטעות סבירה, או ברשלנות באבחון דלקת ריאות?
מהי רשלנות רפואית באבחון דלקת ריאות?
החוק אינו מגדיר רשימה סגורה של מקרים המהווים רשלנות רפואית. במקום זאת, בית המשפט בוחן כל מקרה לגופו תחת "מבחן הרופא הסביר", כאשר הסטנדרט הנבחן הוא סטנדרט הטיפול בדלקת ריאות. השאלה היא האם הרופא נקט במידת הזהירות ובמיומנות המקצועית שרופא סביר היה נוקט באותן נסיבות.
כאשר מדובר בדלקת ריאות, "תוחלת הנזק" (הסכנה הפוטנציאלית למטופל) היא עצומה. לכן, מצופה מהרופא לנקוט רמת זהירות גבוהה, במיוחד כשהוא פוגש מטופל מקבוצת סיכון, כמו אדם מבוגר או תשוש, שמערכת החיסון שלו חלשה. התעלמות מתסמינים מחשידים או "עיגול פינות" באבחון עלולים להיחשב כסטייה חמורה מסטנדרט הטיפול הנדרש.
הרשלנות באבחון יכולה להתבטא בשני כשלים מרכזיים, שלכל אחד מהם השלכות חמורות.
אבחון חסר (False Negative) – לפספס את המחלה
ישנם מקרים בהם הרופא בודק את המטופל, אך מייחס את התסמינים למחלה אחרת, פחות חמורה, במקום לדלקת ריאות. דוגמאות נפוצות כוללות אבחון שגוי של ברונכיטיס ויראלי, החמרה של אסתמה, או אפילו שפעת עונתית. במקרים חמורים יותר, הרופא עלול לפספס את דלקת הריאות ולחשוב שמדובר באי ספיקת לב, או אפילו להתעלם מסימנים שיכולים להעיד על תסחיף ריאתי או סרטן ריאות. התוצאה הרת אסון: המטופל נשלח לביתו ללא הטיפול האנטיביוטי החיוני, ומצבו מדרדר במהירות.
אבחון יתר (False Positive) – לראות מה שאין
זהו המצב ההפוך, שגם הוא מהווה רשלנות. הרופא מאבחן בטעות דלקת ריאות, בעוד המטופל סובל ממצב אחר לחלוטין. הדבר נפוץ במיוחד באשפוזים חוזרים. הנזק כאן הוא כפול: ראשית, המטופל מקבל טיפול אנטיביוטי מיותר, החושף אותו לסיכונים משלו, כמו התפתחות זיהומים עמידים או מחלת מעיים קשה (קלוסטרידיום דיפיצילה). שנית, וחשוב יותר, המחלה האמיתית שלו – למשל, אי ספיקת לב הדורשת טיפול משתן מיידי – אינה מאובחנת ואינה מטופלת.
כך נראית רשלנות רפואית בתהליך האבחון
רופא סביר מחויב לבדוק ולהתייחס לתמונה הקלינית המלאה. קיימים חמישה ממצאים מרכזיים שמגבירים מאוד את הסבירות לדלקת ריאות:
- חום מעל 38 מעלות.
- דופק מהיר (מעל 100).
- האזנה ל"פצפוצים" בריאות באמצעות סטטוסקופ.
- קולות נשימה מופחתים.
- היעדר אסתמה.
אם כל הממצאים הללו קיימים, הסיכוי לדלקת ריאות גבוה מאוד. התעלמות מ"דגלים אדומים" אלו, או אי-ביצוע בדיקות בסיסיות כמו ספירת דם לבדיקת עלייה בכדוריות הדם הלבנות (לויקוציטוזיס), היא סטייה מסטנדרט הטיפול.
רשלנות יכולה להתבטא גם באי-הפניית המטופל לצילום, למרות שהציג תסמינים קליניים מחשידים, המצדיקים הפניה. טעות נפוצה אף יותר היא פענוח שגוי של הצילום: לעיתים קשה לראות את התסנין הדלקתי, במיוחד בשלבים מוקדמים או כשהוא מוסתר על ידי איברים אחרים. רשלנות חמורה מתרחשת כאשר רופא שאינו רדיולוג (כמו רופא משפחה או רופא במיון) מפענח את הצילום בעצמו, מפספס את הממצאים, ולא מעביר את הצילום לפענוח רשמי של רדיולוג מומחה.
יתכן גם כשל בבדיקות מעבדה והתאמת טיפול: סטנדרט הטיפול בחשד לדלקת ריאות, במיוחד באשפוז, כולל לקיחת תרביות (דם וכיח). מטרת התרבית היא לזהות את החיידק הספציפי שגרם לזיהום, כדי להתאים לו את הטיפול האנטיביוטי היעיל ביותר. רופא שמוותר על לקיחת תרבית ונותן טיפול אנטיביוטי "רחב" על בסיס ניחוש, עלול לגלות שהטיפול אינו יעיל והחיידק ממשיך להתרבות. אי-נטילת תרבית בנסיבות המצדיקות זאת עשויה להיחשב לרשלנות רפואית.
העקרונות של אבחון מוקדם וטיפול נכון אינם ייחודיים לדלקת ריאות, והם קריטיים בכל תחום רפואת הריאות (פולמונולוגיה). אבחון מאוחר של מחלות ריאה אחרות עלול להיות בעל השלכות הרסניות. למשל, עיכוב באבחון סרטן ריאות עלול להפוך גידול שניתן היה לנתח לגידול גרורתי חשוך מרפא. בדומה, אי-אבחון בזמן של מחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD) מוביל לנזק בלתי הפיך לריאות שניתן היה למנוע או לעכב. רשלנות במקרים אלו מתבטאת לרוב באי-התייחסות לגורמי סיכון (כמו עישון או חשיפה תעסוקתית) ובאי-הפניה לבדיקות חיוניות כמו ספירומטריה או CT חזה.
כיצד מגישים תביעת רשלנות רפואית בגין אבחון לקוי?
הגשת תביעת רשלנות רפואית היא הליך מורכב הדורש הוכחה מוצקה. לתביעה יש לצרף חוות דעת של רופא מומחה (פולמונולוג), אשר יבחן את התיעוד הרפואי ויקבע שני דברים: ראשית, שהרופא המטפל אכן חרג מסטנדרט הטיפול הרפואי המקובל. שנית, והחשוב מכל, עליו להוכיח את הקשר הסיבתי – שהרשלנות היא זו שגרמה לנזק, ושאבחון או טיפול נכונים היו מונעים את התוצאה הקשה.
עורך הדין יאסוף את כל הרשומות הרפואיות הרלוונטיות, יעביר אותן לבחינת המומחה הרפואי, ורק אם חוות הדעת תתמוך בתביעה, יוגש כתב תביעה מנומק לבית המשפט.
אם התביעה מתקבלת, בית המשפט פוסק פיצויים בהתאם ל"ראשי הנזק" שנגרמו. הפיצוי מורכב מנזקים ממוניים (כלכליים), הכוללים הפסדי שכר בעבר ובעתיד (אובדן כושר עבודה), הוצאות רפואיות, עלויות שיקום, וצורך בעזרה סיעודית. בנוסף, נפסקים נזקים לא ממוניים עבור "כאב וסבל" ועוגמת הנפש שנגרמו למטופל ולמשפחתו. במקרים של נכות קשה או מוות כתוצאה מאבחון מאוחר, סכומי הפיצוי עשויים להגיע למיליוני שקלים.
