אובדן כושר עבודה

על פי חוק הביטוח הלאומי, מי שנפגע כושר עבודתו בשיעור של 60% לפחות ואינו יכול לעבוד בעבודה כלשהי או לחזור לעיסוקו הקודם, יהיה זכאי לקצבה חודשית מהביטוח הלאומי בהתאם לשיעור הנכות שנקבע לו. הקצבה משולמת עד גיל הפרישה ובתנאי שהמבוטח אינו עובד או עובד בהיקף מצומצם בלבד. הזכאות מותנית בתשלום דמי ביטוח לאומי במשך תקופה מסוימת לפני קרות המקרה הביטוחי.

שיעור הנכות נקבע על ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי או של חברת הביטוח הפרטית. הוועדה מעריכה את יכולת העבודה של המבוטח בהתחשב במצבו הרפואי, כישוריו, השכלתו וניסיון התעסוקתי הקודם שלו. במסגרת ההליך, המבוטח רשאי להציג מסמכים ומומחים מטעמו כדי לתמוך בתביעתו, אך ההחלטה הסופית מתקבלת ע"י הוועדה. על החלטת הועדה ניתן להגיש ערר בתוך 30 יום או ערעור בבית הדין לעבודה בתוך 6 חודשים.

ככלל, הזכאות לקצבה תשולם רק אם צפוי כי אי הכושר יימשך לפחות 90 יום, ובתנאי שלא חלפה שנה מאז היום בו נוצר אובדן כושר העבודה. משך הזמן המקסימלי לתשלום תלוי בנסיבות – במקרים של אובדן כושר זמני, תשולם הקצבה עד לחזרה לעבודה או עד תום התקופה שנקבעה. במקרה של אובדן כושר תמידי (צמית), ניתן לקבל קצבה עד הגיע לגיל פרישה. לעיתים ניתן לבחור בקבלת מענק חד פעמי במקום קצבה חודשית.

התשובה לכך תלויה במצבו הספציפי של כל מבוטח. אדם בעל אובדן כושר מלא לא יוכל לעבוד כלל ועדיין לקבל קצבה. לעומת זאת, מי שהוכר כבעל דרגת אי כושר חלקית יוכל בדרך כלל להשתכר עד 60% מהשכר הממוצע במשק, מבלי שהדבר יפגע בזכאותו. במקרים מיוחדים, ובכפוף לקריטריונים מסוימים, יתכן שיהיה זכאי לשיעור גבוה יותר של השתכרות תוך שמירה על תשלום הקצבה. חשוב להדגיש כי כל מקרה נבחן לגופו, בהתאם לנסיבות האישיות.