בתביעות רשלנות רפואית, החוק קובע תקופה בסיסית של 7 שנים. עם זאת, "מירוץ ההתיישנות" מורכב יותר מזה: מועד ההתיישנות תלוי בגיל הנפגע (מבוגר או קטין) ובמיוחד ב"כלל הגילוי" – הרגע שבו הנפגע ידע, או היה עליו לדעת, על הנזק ועל הקשר בינו לבין הטיפול הרשלני. מאמר זה יפרט את הכללים המורכבים וכיצד הם חלים במצבים שונים.
הכלל הבסיסי: 7 שנים, אבל מתי מתחיל "מירוץ ההתיישנות"?
5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים
הכלל הבסיסי, הקבוע בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעה היא 7 שנים. עם זאת, שבע השנים אינן נמנות ממועד הטיפול הרפואי, אלא ביום שבו נולדה עילת התובענה. בתביעות נזקי גוף, יום זה הוא לרוב היום שבו הנזק התגבש, ולא בהכרח יום ביצוע העוולה.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי כאשר עובדות מהותיות של התביעה לא היו ידועות לתובע מסיבות שלא היו תלויות בו, תחילת מירוץ ההתיישנות נדחית ליום שבו אותן עובדות נודעו לו לראשונה. כלומר, ההתיישנות מתחיל מהיום שהניזוק למד על הנזק (כלל הגילוי).
מהו "הנזק שנגרם" וכיצד הוא מתגבש?
עילת התביעה נולדת רק כאשר הנזק "מתגבש" וניתן להכרה משפטית. דוגמה קלאסית היא מקרה של אבחון שגוי של גידול סרטני. אם רופא פטר מטופל בטענה שמדובר בבעיה שולית, אך כעבור שנים מתגלה גידול ממאיר שהתפשט, עילת התביעה לא נולדה ביום האבחון השגוי. ביום האבחון השגוי, הנזק היה תיאורטי בלבד ("אובדן סיכוי"). העילה נולדה רק ביום שבו הגידול אובחן בפועל, והנזק הפך מוחשי וניתן לתביעה.
"כלל הגילוי" קובע שהמירוץ מתחיל רק מהיום שהתובע גילה, או שהיה עליו לגלות בזהירות סבירה, את כל העובדות המהותיות. עובדות אלו כוללות שלושה מרכיבים מצטברים: 1. עצם קיום הנזק הפיזי. 2. העובדה שהנזק נגרם כתוצאה מהטיפול הרפואי (או היעדרו). 3. זהותו של הגורם הרפואי האחראי לנזק. לא מספיק לדעת שנגרם נזק, המטופל צריך לקשר בין הנזק לבין הטיפול הרשלני, וזוהי "ידיעה קונסטרוקטיבית" – מה שאדם סביר היה מברר ומגלה בנסיבות העניין.
בפסיקה אין דרישה לידיעה על מלוא היקפו של הנזק. בפסק דין ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל נקבע כי:
אין להמתין עד לגילויו המלא של הנזק ודי בסימני הנזק, 'משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו'
בת"א 9840-11-19 נדון מקרה מעניין לעניין התיישנות. קטינה ילידת 1999 סבלה מנזקים נוירולוגיים קשים מאז לידתה. אף שהנזק עצמו היה ידוע להוריה במשך שנים, הם טענו כי רק בשנת 2016, לאחר שקיבלו חוות דעת רפואית, הם פיתחו "מודעות סובייקטיבית" לכך שמקור הנזק הוא ברשלנות שאירעה במהלך הלידה.
הדיון המשפטי נסוב סביב השאלה האם ההורים, כאדם סביר, "היו צריכים לדעת" על הקשר לרשלנות במועד מוקדם יותר, או שמא רק חוות הדעת היא זו שהדליקה את נורת האזהרה והחלה את מירוץ ההתיישנות. בהקשר זה ישנן שתי גישות: גישה אחת מצמצמת, שאומרת שניזוק צריך להיות אקטיבי ולהזדרז לברר ולהגיש את התביעה, ופרשנות מרחיבה, לפיה אי אפשר לצפות מניזוקים לצאת מגדרם, ולפעול לטובת מזיקים בבירור עובדתי.
בפסק דין ע"א 1969/10 ליאל פוזאת אבו שיבלי נגד מרכז רפואי זיו-צפת נכתב כך:
אין לקבל פרשנות המותירה למעשה את ההחלטה אודות משך תקופת ההתיישנות בידי התובע. על כן, ככל שטענת המערערת היא שיש ליצור כלל ולפיו תקופת ההתיישנות בתביעות רשלנות רפואית מתחילה מהרגע שבו נפגש הניזוק עם מומחה מתאים, דין הטענה להידחות… לצד זאת, כפי שאין לקבל את עמדת המערערת, לפיה המועד הקובע הוא התאריך שבו ניתנה חוות הדעת, כך אין לקבל בהכרח את עמדת המשיבים לפיה המועד הקובע הוא התאריך שבו ניתן היה לגלות את הנזק. בכגון דא, כפי שנאמר, אין מדובר בסוג של אחריות אבסולוטית, אלא יש לבחון את סבירות התנהגות המערערת.
כלומר, עקרונית אפשר לקבל את הגישה המרחיבה, כל עוד התובע התנהג באורח סביר בבירור הנזק.
חריגים בחוק: מתי הכלל של 7 שנים משתנה?
הכלל הבסיסי של 7 שנים משתנה במצבים מסוימים.
התיישנות תביעות קטינים
כאשר הנפגע מרשלנות רפואית הוא קטין (מתחת לגיל 18), "מירוץ ההתיישנות" בן 7 השנים כלל אינו מתחיל. שעון ההתיישנות מושהה לחלוטין ומתחיל לתקתק רק ביום הולדתו ה-18 של הקטין. המשמעות המעשית היא שלקטין שנפגע בלידה או בילדותו יש זכות להגיש תביעה עד הגיעו לגיל 25 (18 פלוס 7 שנים).
חריג "הולדה בעוולה"
לחריג הקטינים יש חריג משלו. בפסיקה מורכבת של בית המשפט העליון (הלכת המר), נקבע הסדר ספציפי ויוצא דופן לתביעות "הולדה בעוולה". תביעה זו מוגשת על ידי ההורים, בטענה לרשלנות באי-אבחון מום בעובר במהלך ההיריון. במקרים אלו בלבד, תקופת ההתיישנות קוצרה באופן דרסטי, וההורים יכולים להגיש את התביעה רק עד הגיעו של הילד לגיל 7.
תקרת 10 השנים ומגבלת הנזק המאוחר
סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע לכאורה תקופת התיישנות מוחלטת של 10 שנים מיום האירוע שגרם לנזק. עם זאת, בפסיקה נקבע כי "כלל הגילוי" גובר על מגבלה זו. אם הנזק עצמו (למשל, מחלה שנגרמה עקב טיפול) התגלה רק לאחר שחלפו 10 שנים מיום הטיפול הרשלני, המירוץ יתחיל רק מיום גילוי הנזק, בכפוף לכלל הגילוי שפירטנו בסעיף 8 לחוק.
מקרים מיוחדים של "עצירת המירוץ"
ישנם מצבים נוספים העוצרים את ספירת הזמן. למשל, אם הנתבע (הרופא או בית החולים) הודה בקיום זכותו של התובע, או אם התובע שהה מחוץ למדינה בתקופה מסוימת. כמו כן, אם התובע סבל ממצב נפשי או רפואי קשה שמנע ממנו להגיש את התביעה בזמן, ייתכן שניתן יהיה לעצור את המירוץ לתקופה זו.
אל תחכו לרגע האחרון: מדוע הזמן קריטי בתביעות רשלנות?
קביעת מועד תחילת ההתיישנות, ובמיוחד קביעת "מועד הגילוי", היא אחת השאלות המשפטיות הסבוכות והמכריעות ביותר בתביעות רשלנות רפואית. המתנה ממושכת, גם אם היא נובעת מחוסר ודאות או אבל, עלולה להוביל לדחיית התביעה על הסף, גם אם היא מוצדקת לחלוטין. לכן, קיימת חשיבות קריטית לפנות לייעוץ משפטי אצל עורך דין המתמחה בתחום מיד כשמתעורר חשד. פנייה מוקדמת מאפשרת לשמר זכויות, לאסוף ראיות חיוניות, לקבל חוות דעת רפואית ולהבטיח שהתביעה תוגש במועד הקבוע בחוק.
